בתי הקפה והמסעדות משתלטים על המדרכות הצרות בערים? יש כמה סיבות לכך שהולכי הרגל לא מוחים
מיכל פלטי
המראה מוכר: על המדרכה נחיל של אנשים, קשה לעבור, בוודאי עם עגלת ילדים. מה קורה כאן? מחלקים משהו? מצלמים מישהו? המדרכה חצויה לשניים כמו ים סוף: הדבוקה הצפופה של שולחנות וכיסאות מחוץ לבית הקפה מותירה רק מעבר צר. לרוב יש גם עציץ או שניים, כיסא של מאבטח, כלב קשור (רצוי ענק), או סתם מישהו שממש לא רוצה לזוז. המדרכה העירונית מוקצת לתושבים בחסכנות רבה, ופעולה פשוטה כמו הליכה הופכת למשימה מורכבת. rve
לקראת החורף עולה התהייה, מה היה קורה לו תל אביב, חיפה או ירושלים היו כבוסטון, ברלין או כל עיר אחרת שלהולכי הרגל בה יש זכויות של ממש, עם מדרכות רחבות ושדרות מרשימות?
אלחנן משי, האחראי על רישוי עסקים בעיריית תל אביב, לא מסכים. משי הוא האיש שתפקידו, בין היתר, לספור את השולחנות והכיסאות המוצבים בבתי העסק בתל אביב-יפו. “בכל השנים שאנחנו מקצים מקומות בחוץ, אנחנו כמעט לא מקבלים תלונות על שולחנות וכיסאות שתופסים את המדרכה”, הוא אומר. “ההיפך, אנשים דווקא מרוצים מזה: העיר הומה יותר, נעים ללכת בערב, אין פחד. אלו התגובות שאנחנו מקבלים”.
לדברי משי, לפי חוק עזר עירוני לשמירת הסדר והניקיון, העירייה רשאית לתת לבתי אוכל להציב שולחנות וכיסאות לצורכיהם מחוץ לחלל הפנימי, תמורת אגרה, בשני תנאים. הראשון הוא שהשטח לא יעלה על מחצית המדרכה, והשני הוא שלציבור יישאר מסלול הליכה של שני מטרים לפחות.
כשבעלי עסק לא עומדים בתנאים האלה, האזרחים רשאים להתלונן לפיקוח העירוני. אבל תושבי תל אביב כנראה חיים בשלום עם חוסר הנוחות; משי אומר שמוגשות בערך עשר תלונות בשנה על הפקעת המדרכה, לא יותר.
דוד כהן, מנהל רישוי עסקים בעיריית חיפה, מסביר שגם לבתי העסק בחיפה מותר להתפרש למדרכה, אבל שם הניסוח ערטילאי יותר, ולפיו “מותר להציב על המדרכה את מה שאינו מפריע למעבר הציבור”. להולכי הרגל מוקצה מעבר של מטר וחצי לפחות על המדרכה. בירושלים נוסח החוק שוב שונה, ולפי דובר העירייה, מותר לבית עסק להוציא אל המדרכה הסמוכה לא יותר מ-25 כיסאות.
באופן מפתיע, דמי השימוש של בעלי העסק במרחב הציבורי אינם גבוהים ומסתכמים בכל הערים בסכום של כ-200 שקלים לשולחן וכ-50 שקלים לכיסא לשנה. לפעמים העיריות מחפשות פתרונות ביניים להקל על המצוקה: בעיריית ירושלים הכינו מצגת מפורטת ובה צורות של סידור שולחנות, כדי לשמור על הסדר ולהגביל את בעלי העסק. בתל אביב פועלים אחרת. ברחוב אבן גבירול, שנהפך בשנים האחרונות לרחוב עמוס בבתי אוכל, העירייה מרחיבה את המדרכות (והכביש) על חשבון איי התנועה. זה סוג של הברקה – בתנאי, כמובן, שיש מה להצר כדי להרחיב. בדרך כלל אין.
בהיתר שניתן לעסקים פרטיים להשתמש במדרכה הציבורית אפשר כמובן לראות הפקעה ופגיעה בזכויות אזרחיות בסיסיות. אבל נראה שתושבי הערים מבינים שלמטבע יש שני צדדים. לו השולחנות היו רק בתוך בית העסק, הם היו נאלצים לעמוד שעות בתור כדי לאכול סנדוויץ’ ב”ארומה” או לשתות קפה ב”לחם ארז”. אם זאת הברירה, אולי באמת עדיף כבר להשאיר את העגלה בבית ולפלס דרך על המדרכות הצפופות עם הילד במנשא.
כל הזכויות שמורות ,”הארץ” ©
